החלטה
1.המשיבה הגישה כתב תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת אשראי ויתרת חוב בחשבון עו"ש שהועמדה לפירעון. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן.
2.ביום 29.1.14 התנהל דיון בתיק, המבקש נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ.
3.המחלוקת אשר עומדת בפני להכרעה הינה האם יש ליתן למבקש רשות להתגונן על בסיס תצהירו וטענותיו, אם לאו.
4.על פי הנטען בתצהירו של המבקש, ההסכם בינו לבין המשיבה הינו חוזה אחיד והתניה בדבר גביית ריבית הפיגורים דינה להתבטל בהיותה תנאי מקפח בחוזה אחיד.
5.מוסיף וטוען המבקש כי המשיבה חייבה אותו בריבית פיגורים לא רק בגין הסכומים שלא נפרעו במועד, כי גם בגין יתרת החוב שמועד פירעונה טרם הגיע. המבקש מפנה בבקשתו לה"פ (ת"א) 1182/00 שריון בוני נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ (פורסם בנבו).
לפיכך, טוען המבקש כי נתון זה משליך על שיעור הסכום הנתבע.
לטענת המבקש עסקינן בטיעון משפטי גרידא בעניין זה.
כמו כן, מלין המבקש על כך שהמשיבה תבעה בגין מלוא סכום ההלוואה וחשבון העו"ש ריבית מרבית הנהוגה אצלה ולא עשתה כל אבחנה בין סכומים שמועד פירעונן הגיע לבין חיובים עתידיים.
6.בע"א 248/89 החברה הכלכלית למוזיקה נ'WARNER HOME VIDEO (פורסם בנבו) קבע בית המשפט:
" אכן, הדין הוא כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה. הגנה כזו יכול שתתבסס גם על טענת קיזוז, אשר בוססה ופורטה כדבעי (ע"א 544/81, 604[2], בעמ' 526-527; ע"א 579/85 [3], בעמ' 767). טענת קיזוז היא טענת הגנה ככל טענה אחרת, ובעטייה תינתן לנתבע רשות להתגונן כל אימת שהדין המהותי מכיר בה (ע"א 377/82 [4], בעמ' 728). הדין המהותי הוא זה הקבוע בסעיף 53(א) לחוק החוזים, לפיו ניתן לקזז חיובים כספיים קצובים אף אם אינם נובעים מתוך עיסקה אחת, וחיובים כספיים הנובעים מאותה עיסקה ניתן לקזז אפילו אינם קצובים (על מהותה של "העיסקה" בה דן הסעיף ראה, למשל:ב ע"א 377/82 [4] הנ"ל, בעמ' 732; ע"א 725/87 [5], בעמ' 180).
בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן (ראה:ו ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 637-640). גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו. כאמור בע"א 16/89 [6] - בעוד שיש בחקירה על התצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה""
7.סע' 4 להסכם ההלוואה (צורף כנספח ב' לכתב התביעה) קובע את שיעור הריבית כדלהלן:
"ריבית משתנה, המורכבת מריבית בשיעור "פריים" בצירוף תוספת סיכון בשיעור של 5% לשנה (להלן: "הריבית").
הריבית, נכון למועד עריכת כתב זה, הינה בשיעור של 9.5% לשנה ומהווה ריבית מותאמת בשיעור % ___ לשנה".
סע' 6 להסכם ההלוואה קובע:
"אם לא נפרע במועד פירעון כלשהו איזה סכום שאנו חייבים על פי כתב התחייבות זה, או אם לא נפרע מיד את ההלוואה עלפי האמור בסע' 13 להלן, יהיה הבנק רשאי לחייבנו בריבית פיגורים על אותו סכום בשיעור המירבי שיהיה נהוג בבנק באותה עת לגבי סוג ההלוואות שהלוואה נמנית עליו, או בריבית בשיעור המרבי בגין חריגה המוטל על ידי הבנק בחשבונות חוזרים דיבטוריים או בחשבונות עו"ש או בריבית בשיעור המירבי בגין חריגה המוטל על ידי הבנק בחשבון אליו הועבר סכום החיוב הגבוה מביניהם (להלן – ריבית בשיעור המרבי), מהמועד המוסכם לפירעונו של אותו סכום ועד לתשלומו המלא בפועל".
8.כאמור, בנספח ג' לכתב התביעה "פירוט אשראי שקל" מיום 13.8.12, סך יתרת האשראי עומד על 49,991 ₪. הריבית שנקבעה הינה 8.75% וסכום החוב שבפיגור 4,856 ש"ח.
9.אין מחלוקת על כך שהמבקש לא עמד בהחזרי ההלוואה וכן למרות שלא היתה מסגרת אשראי בחשבון העו"ש, חשבונו של המבקש נקלע ליתרת חובה. על כן, בדין פעלה המשיבה להעמדת יתרת ההלוואה ויתרת החובה שבחשבון העו"ש לפירעון.
10.מחלוקת בין הצדדים האם במסגרת חישוב הסכום הנתבע, חייבה המשיבה את המבקש בריבית פיגורים, אם לאו.